דחיית ערעורים נגד גז"ד בעבירה של יידוי אבנים

שלושת המשיבים הורשעו על פי הודאתם בעבירה של יידוי אבנים, ועונשם נגזר ל-4 חודשי מאסר בפועל ול-4 חודשי מאסר על תנאי, וכן לקנס שבין 1800 ש"ח ל-2800 ש"ח, או מאסר ממושך יחסית תמורתו. התביעה מערערת על קולת העונש, ובהסכמת הצדדים, נדונו שלושת הערעורים יחדיו, ופסק דין זה מתייחס אפוא לשלושת הערעורים.

שלושת המשיבים הובאו לבימ"ש קמא לדיון בבקשת התביעה למעצרם עד תום ההליכים. בתחילה נדון עניינו של המשיב 2, ובפתח הדיון הוא ביקש לסיים את משפטו. השופט הנכבד קמא נעתר לבקשה, קיים הקראה והנאשם הודה במיוחס לו. הצדדים סיכמו טיעוניהם לעונש, והתביעה ביקשה כי יושת על המערער עונש הולם. בגזר הדין ציין השופט כי חרטתו של הנאשם (הוא המשיב 2) נראית כנה בעיניו, וכי הודאתו בהזדמנות ראשונה וחיסכון הזמן הניכר בעקבותיה, צריכים להישקל לזכותו. לאחר המשיב 2 נדון עניינו של המשיב 1, ואף הוא ביקש לסיים משפטו והורשע על פי הודאתו כבר בדיון המעצר. השופט הנכבד קמא קיצר במילים, וגזר עליו עונש זהה לזה שנגזר על משיב 2, בנימוק כי אין מקום להפלות ביניהם. לאחר מכן נדון עניינו של המשיב 3, ואף הוא הודה והורשע, אלא שנוכח גילו המבוגר יחסית, סבר השופט קמא כי יש להחמיר בעונשו לעומת שני קודמיו, ולכן החמיר בקנס שהושת עליו, תוך שהוא מציין כי אלמלא דן קודם לכן בעניינם של שני האחרים, היה ראוי להחמיר עם המשיב 3 גם בעונש המאסר בפועל.

התביעה מערערת כאמור על קולת העונש, ובהודעת הערעור הפנתה לפסקי דין שמהם עולה רמת ענישה של 10 - 12 חודשי מאסר בפועל במקרים דומים. התביעה ציינה את העובדה שאבן אחת פגעה בקרסולו של אחד החיילים כטעם נוסף להחמרה בענישה, מעבר לחומרה שיש בכך שמדובר באירוע המוני של יידוי אבנים. לעומת זאת, הסנגור טוען כי אין להתערב בפסק הדין של בימ"ש קמא. לדבריו, נסיבותיהם האישיות של המשיבים קשות, אין להם עבר פלילי, והם ראויים להקלה ממשית בעונשם, על שבחרו להודות ולסיים משפטם בהזדמנות ראשונה.

אכן, צודקת התביעה כי העונש שנגזר על המשיבים מקל עימם במידה רבה. ראוי היה לגזור עליהם עונש מאסר בפועל ממושך יותר, וניתן להניח שכך הייתי נוהג אילו ישבתי אני בערכאה ראשונה. אלא שהענישה היא לעולם אינדיבידואלית, ומרחב הענישה הסביר יכול להיות רחב למדי. להתרשמותו של השופט בערכאה הדיונית יש משקל רב בשיקולי הענישה, ואם התרשם השופט כי הנאשמים שבפניו מביעים חרטה כנה על חטאיהם, רשאי היה לתת לכך ביטוי ממשי בגזרי הדין. ככלל, יש לעודד נאשמים ליטול אחריות על מעשיהם, וכשנאשמים נוהגים כך כבר בדיון המעצר, יש בכך בדרך כלל כדי ללמד על חרטה, וצדק השופט כאשר נתן לכך משקל משמעותי, ושקל זאת לזכותם. לא למותר לציין לעניין זה, כי אלמלא הודו המשיבים, ספק אם היה ניתן להוכיח כי האבן שפגעה בקרסולו של החייל הושלכה ע"י מי מהם. אמנם השופט קמא גזר עונשים שנמצאים ברף התחתון של הענישה הראויה בעבירה זו, אולם כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנדונים בפניה.

בנסיבות שלפנינו, נוכח עברם הנקי של המשיבים, ובהתחשב בעובדה שבחרו להודות ולסיים משפטם בהזדמנות ראשונה, ולכן הם ראויים להקלה, לא מצאתי כי העונשים המקלים שנגזרו עליהם, חורגים ממתחם הסבירות במידה שמצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור.

נוכח האמור, הערעורים נדחים.

ניתן היום, 27 בפברואר 2008, כ"א באדר א' התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: